העידן הדיגיטלי יצר נכסים חדשים, בלתי מוחשיים, שערכם הכלכלי עשוי לעלות על נדל”ן מניב או על מניות בחברות ציבוריות. אחד המקרים הבולטים לאחרונה – הסכסוך סביב עמוד האינסטגרם הפופולרי “פוש” – מדגים עד כמה קשה להגדיר, להעריך ולנהל נכסים כאלה.
במרכז הפרשה עמדו חברת “ישראל בידור” ומייסד העמוד, שהצליח להפוך את “פוש” למותג מוביל ברשתות החברתיות. מה שהתחיל כהסכם מכירה פשוט, הסתיים בגישור מתיש והציף שאלות יסוד על גבולות הקניין הדיגיטלי ועל תפקידו הקריטי של הסכם משפטי מנוסח היטב.
מהעמוד לפתחו של בית המשפט
בשלב הראשון, נראה היה שהעסקה סגורה וברורה: “ישראל בידור” רכשה את הבעלות על העמוד, והמייסד נותר לשמש כעורך התוכן. אלא שכבר בחודשים הראשונים לאחר הרכישה התגלעו מחלוקות עמוקות.
החברה טענה כי העורך מנצל את הפלטפורמה כדי לקדם אג’נדה פוליטית המזוהה עם מפלגת עוצמה יהודית; מנגד, העורך האשים את “ישראל בידור” בניסיון להפוך את “פוש” לכלי תעמולה המזוהה עם הליכוד. מעבר לשאלת התוכן, החלו לצוף גם חילוקי דעות בנוגע לבעלות האמיתית על הערך שנצבר בעמוד.
המייסד טען כי בלעדיו, כל ערכו של העמוד ייעלם. מבחינתו, המותג “פוש” אינו אלא הרחבה של אישיותו, כישוריו וכתיבתו. החברה, לעומת זאת, ראתה בנכס דיגיטלי לכל דבר – מותג שניתן למכור, לרכוש, לנהל ולמנף, ללא קשר לזהות העורך.
כמה שווה עמוד אינסטגרם?
כאן צף הקושי המשפטי־כלכלי המרכזי: הערכת שווי. בעוד ש”ישראל בידור” העריכה את שוויו של “פוש” בכ־10 מיליון שקלים, המייסד העריך אותו בסכום של 350 אלף שקלים בלבד – מתוך תפיסה שהנכס כמעט חסר ערך ללא נוכחותו הפעילה.
הפערים הללו הדגישו את ההבדל בין נכסים מוחשיים לנכסים דיגיטליים: בעוד שדירה ברמת גן או מניה בבורסה נסחרות בשוק עם שווי קונצנזואלי, ערכו של עמוד אינסטגרם תלוי לחלוטין באמון הקהל, בכישורי ניהול התוכן ובמדיניות הפלטפורמה, שאינה בשליטת הצדדים.
מנגנון BMBY – קנה אותי או מכור לי
כדי להיחלץ מהמבוי הסתום, פנו הצדדים למנגנון יישוב סכסוכים עסקי המכונה
BMBY – Buy Me, Buy You. במנגנון זה, אחד הצדדים קובע מחיר, והצד השני נדרש להחליט אם לקנות את חלקו של יריבו במחיר זה, או למכור לו את חלקו באותו מחיר בדיוק.
זהו מנגנון שמאלץ שקיפות וכנות: מי שקובע מחיר גבוה מדי עלול למצוא את עצמו נאלץ למכור את חלקו; מי שנוקב במחיר נמוך מדי עלול לאבד שליטה על הנכס במחיר מגוחך.
בסופו של תהליך גישור, הוסכם על פשרה שקבעה את שוויו של “פוש” בטווח שבין חמישה לשבעה מיליון שקלים. בכך הסתיים הקרב המשפטי – אך הדיון הרחב יותר רק התחיל.
ניתוח משפטי: נכס דיגיטלי מול נכס מוחשי
הפרשה מדגישה את ייחודיותם של נכסים דיגיטליים. הם אינם נרשמים בלשכת רישום המקרקעין, אינם מוחזקים בחשבון בנק, ואינם כפופים לחוקי בעלות מסורתיים. למעשה, הם תלויים בחסדי פלטפורמות כמו אינסטגרם או פייסבוק, שיכולות לשנות מדיניות, לחסום או למחוק חשבונות בלחיצת כפתור.
עו”ד המתמחים בתחום מסבירים כי בהיעדר רגולציה מובהקת, ההסכם החוזי הופך לכלי המרכזי לקביעת זכויות וחובות. הסכם מפורט, הכולל מנגנוני יציאה ברורים, קובע בפועל את גבולות הבעלות והשליטה.
החשיבות של הסכם כתוב היטב
המסקנה המרכזית מן המקרה: חוזים אינם עניין פורמלי בלבד. הם קריטיים בנכסים דיגיטליים, הרבה יותר מאשר בנכסים מסורתיים.
בין הסעיפים שחייבים להופיע בהסכם מסוג זה:
-
הגדרת זהות הבעלים האמיתיים של הנכס.
-
קביעת מנגנוני עריכה ותוכן (מי קובע את הקו המערכתי?).
-
חלוקת הזכויות להכנסות עתידיות מפרסום ושיתופי פעולה.
-
מנגנון היפרדות ברור (כמו BAMBI או אחר).
בהיעדר סעיפים כאלה, הסיכון להתדרדרות לסכסוך משפטי – כמו זה שהתרחש סביב “פוש” – כמעט ודאי.
נכסים דיגיטליים – קטגוריה חדשה של קניין
העולם המשפטי מתחיל להבין: נכסים דיגיטליים אינם גחמה חולפת. עמודים ברשתות החברתיות, ערוצי יוטיוב, דפי טיקטוק או אפילו שרתי דיסקורד – כולם מהווים נכסים כלכליים של ממש.
הבעיה היא שהם מאופיינים בחוסר ודאות ובתלות חיצונית. שווי של מיליוני שקלים עלול להתאדות בן לילה בעקבות שינוי באלגוריתם או סגירת חשבון. לכן, דווקא כאן, החשיבות של הגנות משפטיות חוזיות היא קריטית פי כמה.
סיכום
הסכסוך סביב עמוד האינסטגרם “פוש” אמנם הסתיים בפשרה עסקית, אך הוא מהווה מקרה בוחן חשוב לעולם כולו: נכסים דיגיטליים הם חלק בלתי נפרד מהנוף הכלכלי, והמשפט חייב להדביק את הקצב.
בין אם מדובר בחברה גדולה הרוכשת עמוד פופולרי או ביוצר תוכן עצמאי שמבקש להגן על פרי עמלו, המסר ברור: אין נכס דיגיטלי ללא הסכם משפטי מוצק. החוזה הוא שמגדיר את הגבולות, מונע סכסוכים ומעניק ודאות בעולם שבו ודאות היא מצרך נדיר.
