November 9, 2025
November 9, 2025
חשיבות עריכת צוואה לחיילים היוצאים לקרב אינה ניתנת להמעטה. לנוכח המציאות הקשה של המלחמה, חיילים, אנשי מילואים ומשפחותיהם חייבים להבטיח שיקיריהם יזכו לטיפול הולם במקרה של אובדן. מאמר זה נועד להדריך חיילים, אנשי מילואים ובני משפחותיהם לגבי ההכנות הנדרשות לפני היציאה לקרב, כדי לסייע בהקלת הקשיים עימם מתמודדות המשפחות השכולות. על ידי הבנת הסוגים השונים של צוואות, התייחסות לסוגיות מרכזיות בצוואת חייל ופירוט וייחוד, חיילים יכולים להגן על משפחותיהם ועל מורשתם.
הבנת הסוגים השונים של צוואות
צוואה בכתב יד
צוואה בכתב יד, הידועה גם בשם צוואה בכתב יד, היא דרך פשוטה וזולה לחיילים ליצור צוואה תקפה מבחינה משפטית. כדי ליצור צוואה בכתב יד, חיילים זקוקים רק לדף נייר ועט. יש לכתוב את הצוואה תחת הכותרת "צוואה", תוך פירוט חלוקת רכושו של החייל וכל משאלה אחרת שעשויה להיות לו. כדי להבטיח תוקף משפטי, על החייל לציין את התאריך ולחתום על הצוואה. אמנם צוואה בכתב יד אינה מחייבת נוכחות של עורך דין, אך פירוט רב ככל האפשר לגבי חלוקת הנכסים יסייע להפחית ספקות, שאלות או התערבות בתוקפה של הצוואה.
צוואות בעל פה במקרים מסוימים, ייתכן שלחיילים לא תהיה גישה לעט ולנייר בשדה הקרב, מה שהופך צוואה בכתב יד לבלתי אפשרית. במצבים כאלה, צוואה בעל פה יכולה לשמש כחלופה תקפה מבחינה משפטית. צוואה בעל פה, המכונה גם צוואה נונציופטיבית, נעשית רק במקרים שאין אפשרות אחרת, כגון במקרה של אדם גוסס או לוחם בשדה הקרב. כדי ליצור צוואה בעל פה, על החייל להעביר את צוואתו לשני עדים. עדים אלה חייבים לאחר מכן להכין תזכיר שבו הם מתעדים את רצונות החייל. חשוב לציין שצוואה בעל פה תקפה רק למשך 30 יום, מה שהופך אותה לאפשרות SOS כאשר אין אלטרנטיבות אחרות זמינות.
סוגים אחרים של צוואות
בעוד שצוואות בכתב יד ובעל פה הן האפשרויות הנגישות ביותר עבור חיילים, ניתן לשקול גם סוגים אחרים של צוואות. אלה כוללות צוואות בפני עדים וצוואות בפני נוטריון. צוואה בפני עדים מחייבת נוכחות של שני עדים, בעוד שצוואה בפני נוטריון מחייבת מעורבות של נוטריון ציבורי. אף על פי שסוגים אלה של צוואות עשויים להיות רשמיים ומאובטחים יותר, ייתכן שהם לא יהיו ישימים עבור חיילים העומדים להיכנס לשדה הקרב.
התייחסות לסוגיות מפתח בצוואה של חייל
שאיבת זרע
בזמן האחרון, היו מקרים בהם נשים או משפחות ביקשו לשאוב זרע מגופו של חייל שנפטר כדי להשתמש בו בהמשך. סוגיה זו מדגישה את החשיבות של התייחסות לשאיבת זרע בצוואה של חייל. ישנם שני מירוצים בכל הנוגע לשאיבת זרע: המירוץ הביולוגי והמירוץ המשפטי. המירוץ הביולוגי מאפשר חלון זמן של 72 שעות מרגע המוות ועד אשר לא ניתן יהיה עוד להשתמש בזרעו של הנפטר. המירוץ המשפטי, לעומת זאת, מחייב שהמדינה תהיה מודעת לרצונותיו של הנפטר על מנת לתת אישור לשאיבת זרע. לכן, ציון רצונותיו של אדם לגבי שאיבת זרע בצוואה יכול לקצר את הזמן והתהליכים הכרוכים בקבלת אישור.
נכסים דיגיטליים בעידן הדיגיטלי של ימינו, לחיילים עשויים להיות נכסים דיגיטליים שונים שהם בעלי חשיבות עבור משפחותיהם, כגון מטבעות דיגיטליים, תמונות המוגנות בסיסמה ומידע אחר המאוחסן בענן. נכסים דיגיטליים אלה עשויים להחזיק בערך סנטימנטלי או כספי עבור המשפחה השכולה. לכן, חיילים צריכים לטפל בחלוקת נכסיהם הדיגיטליים בצוואתם. זה יכול לכלול השארת איש קשר לענייני הנצחה בפלטפורמות מדיה חברתית כגון פייסבוק או ציון האופן שבו יש לנהל ולהפיץ את נכסיהם הדיגיטליים.
סעיף אריכות ימים בחשבונות בנק
סעיף אריכות ימים בחשבון בנק מאפשר לבעלים שנותר בחיים של חשבון משותף להמשיך בפעילות השוטפת בחשבון לאחר מותו של אחד מהשותפים. סעיף זה חל על היחסים שבין השותפים בחשבון ואין לו את הכוח להעביר את הבעלות על הכספים לצד שנותר בחיים. הכללת סעיף אריכות ימים בצוואה יכולה להבטיח שהשותף שנותר בחיים יוכל לשמור על הגישה לחשבון המשותף עד שיונפק צו ירושה או צו קיום צוואה.
חשיבות היות מפורט וספציפי בצוואה
להיות מפורט וספציפי בצוואה יכול לעזור למנוע מחלוקות ואי הבנות בקרב בני המשפחה השכולים. על ידי תיאור ברור של חלוקת הנכסים וטיפול בסוגיות מפתח כגון שאיבת זרע, נכסים דיגיטליים וסעיפי אריכות ימים, חיילים יכולים להבטיח שרצונותיהם יבוצעו במדויק במקרה של מותם. זה יכול לעזור להקל על הקשיים שעומדים בפני המשפחה השכולה ולספק תחושת סגירת מעגל וביטחון.
הכנת צוואה בזמן קרב יצירת צוואה במהלך קרב עשויה להיות מאתגרת, שכן ייתכן שלחיילים לא תהיה גישה למשאבים הדרושים כדי ליצור צוואה בכתב יד או צוואה רשמית. במקרים כאלה, צוואה בעל פה עשויה לשמש כמוצא אחרון. אף על פי שצוואה בעל פה תקפה למשך 30 יום בלבד, היא עשויה לספק פתרון זמני לחיילים שאינם מסוגלים ליצור צוואה רשמית יותר. כפי שהוזכר קודם לכן, חיוני שחיילים ימסרו את רצונותיהם לשני עדים וידאגו שעדים אלה יכינו תזכיר כדי להבטיח את התוקף המשפטי של צוואה בעל פה.
עריכת צוואה היא צעד מכריע עבור חיילים היוצאים לקרב, שכן היא מסייעת להגן על משפחותיהם ועל מורשתם במקרה של אובדן. על ידי הבנת הסוגים השונים של צוואות, התייחסות לסוגיות מפתח והקפדה על פירוט ופרטים, חיילים יכולים להבטיח שרצונותיהם יבוצעו במדויק וכי יטופל כראוי. לנוכח המציאות של המלחמה, נקיטת הצעדים הדרושים כדי לערוך צוואה עשויה להעניק שקט נפשי ותחושת ביטחון הן לחיילים והן לאהוביהם.
פסק דין שניתן לאחרונה בבית משפט השלום בקריית גת עורר תשומת לב ציבורית רחבה, לאחר שהשופט עידו כפכפי הורה על מתן הפטר מחובות בסך כ־800 אלף שקל לאזרח ותיק בן 73. ההחלטה אינה עוד חוליה שגרתית בשרשרת פסקי דין בחדלות פירעון, אלא קריאת כיוון משפטית וחברתית: לא ניתן להתעלם מגילו ומנסיבות חייו של חייב שממשיך לעבוד למחייתו במקום ליהנות מהפנסיה.
עורכת הדין יפעת בן אבי, מומחית לייצוג חייבים ושיקום כלכלי, מסבירה כי מדובר בהחלטה בעלת השלכות רוחב – גם אם אינה יוצרת תקדים מחייב לכל מקרה דומה.
העיקרון הבסיסי בחוק חדלות פירעון הוא איזון: מחד, להגן על זכויות הנושים; מאידך, לאפשר לחייב תם לב הזדמנות אמיתית לשיקום כלכלי. השופט כפכפי לא סטה מהחוק, אלא פירש אותו באופן רחב תוך שימת דגש על נסיבותיו האישיות של החייב.
עו”ד בן אבי מדגישה: “לא כל אדם מבוגר שמצטברים נגדו חובות זכאי אוטומטית להפטר. בית המשפט בוחן כל מקרה לגופו. אולם, כשמדובר באדם בן 73 שעדיין עובד כדי להתקיים, ברור כי כושר ההשתכרות שלו מוגבל מאוד. אי־אפשר להטיל עליו עוד עול של החזרי חוב שימשכו שנים.”
ההחלטה מציבה את הגיל והיכולת הפיזית־כלכלית של החייב כמרכיב משפטי מרכזי. בעוד שחייב צעיר יכול, בתיאוריה, לנסות ולשלם את חובותיו לאורך זמן, אדם בן 73 שנאלץ להמשיך ולעבוד משדר מצוקה קיומית של ממש.
בית המשפט קבע כי גם אם קיימת יתרה חודשית קטנה שתיאורטית ניתן לנכות ממנה לטובת הנושים, הדבר אינו סביר. החייב זכאי לחיות בכבוד, ולא להפוך את שנות זקנתו לעוד מסלול ריצה מול בנקים וחברות אשראי.
עוד נקודה בולטת בפסק הדין היא יחסו של בית המשפט לכשלים פרוצדורליים. במהלך ההליך, החייב לא הגיש דוחות במועד ונכשל לעיתים בעמידה בדרישות הבירוקרטיות. במקרים אחרים, מצב כזה היה מביא לביטול ההליך. כאן, השופט בחר בגישה גמישה: המהות קודמת לטפסים.
עו”ד בן אבי מסבירה כי קשישים רבים מתקשים בהתמודדות עם הבירוקרטיה: “טפסים, דוחות, קבלות – אלו משימות מורכבות לאדם צעיר ובריא, קל וחומר למבוגר עם קשיי שפה, בעיות בריאותיות או ירידה קוגניטיבית.”
המסר הוא שבתי המשפט נכונים להתחשב במציאות האנושית ולא להחמיר יתר על המידה עם אוכלוסיות מוחלשות.
אין להתעלם מהעובדה שהנושים – הבנקים, חברות האשראי ולעיתים גם אנשים פרטיים – לא יראו את כספם. זהו המחיר של מתן הפטר. אולם עו”ד בן אבי מזכירה כי המערכת אינה מעניקה “הנחות” סתם כך: “ההפטר נועד למקרים בהם החייב באמת אינו יכול לשלם. כאן לא מדובר באדם שמבקש לנצל פרצות, אלא במבוגר שנאבק על הישרדותו הכלכלית. במצבים כאלה, טובת החייב גוברת על השבת מלוא החוב.”
פסק הדין מדגים כיצד חדלות פירעון אינה רק תחום כלכלי־משפטי יבש, אלא כלי חברתי ממדרגה ראשונה. החברה בוחנת את עצמה דרך האופן שבו היא מתייחסת לחלשים שבה. במקרה זה – קשיש שממשיך לעבוד במקום לנוח מזקנתו.
עו”ד בן אבי מסכמת: “המערכת המשפטית מבקשת להבטיח כי חייבים מבוגרים לא ידרדרו לעוני מחפיר בשל חובות שאין להם סיכוי לפרוע. לצד ההגנה על הנושים, יש הכרה בכך שלחייבים מגיעה זכות בסיסית לחיות בכבוד, גם אם לא יצליחו להחזיר כל שקל.”
פסק הדין בקריית גת מהווה תזכורת לכך שחוק חדלות פירעון אינו רק מכשיר לגביית כספים, אלא גם מנגנון של חמלה ושיקום. הוא מחדד את הצורך במערכת משפטית גמישה, המתייחסת לאנשים ולא רק לספרות.
בין אם ייווצר כאן גל של בקשות הפטר מצד אזרחים ותיקים ובין אם לאו, ההכרעה שולחת מסר ברור: שלטון החוק יודע לשלב גם צדק אנושי.
העידן הדיגיטלי יצר נכסים חדשים, בלתי מוחשיים, שערכם הכלכלי עשוי לעלות על נדל”ן מניב או על מניות בחברות ציבוריות. אחד המקרים הבולטים לאחרונה – הסכסוך סביב עמוד האינסטגרם הפופולרי “פוש” – מדגים עד כמה קשה להגדיר, להעריך ולנהל נכסים כאלה.
במרכז הפרשה עמדו חברת “ישראל בידור” ומייסד העמוד, שהצליח להפוך את “פוש” למותג מוביל ברשתות החברתיות. מה שהתחיל כהסכם מכירה פשוט, הסתיים בגישור מתיש והציף שאלות יסוד על גבולות הקניין הדיגיטלי ועל תפקידו הקריטי של הסכם משפטי מנוסח היטב.
בשלב הראשון, נראה היה שהעסקה סגורה וברורה: “ישראל בידור” רכשה את הבעלות על העמוד, והמייסד נותר לשמש כעורך התוכן. אלא שכבר בחודשים הראשונים לאחר הרכישה התגלעו מחלוקות עמוקות.
החברה טענה כי העורך מנצל את הפלטפורמה כדי לקדם אג’נדה פוליטית המזוהה עם מפלגת עוצמה יהודית; מנגד, העורך האשים את “ישראל בידור” בניסיון להפוך את “פוש” לכלי תעמולה המזוהה עם הליכוד. מעבר לשאלת התוכן, החלו לצוף גם חילוקי דעות בנוגע לבעלות האמיתית על הערך שנצבר בעמוד.
המייסד טען כי בלעדיו, כל ערכו של העמוד ייעלם. מבחינתו, המותג “פוש” אינו אלא הרחבה של אישיותו, כישוריו וכתיבתו. החברה, לעומת זאת, ראתה בנכס דיגיטלי לכל דבר – מותג שניתן למכור, לרכוש, לנהל ולמנף, ללא קשר לזהות העורך.
כאן צף הקושי המשפטי־כלכלי המרכזי: הערכת שווי. בעוד ש”ישראל בידור” העריכה את שוויו של “פוש” בכ־10 מיליון שקלים, המייסד העריך אותו בסכום של 350 אלף שקלים בלבד – מתוך תפיסה שהנכס כמעט חסר ערך ללא נוכחותו הפעילה.
הפערים הללו הדגישו את ההבדל בין נכסים מוחשיים לנכסים דיגיטליים: בעוד שדירה ברמת גן או מניה בבורסה נסחרות בשוק עם שווי קונצנזואלי, ערכו של עמוד אינסטגרם תלוי לחלוטין באמון הקהל, בכישורי ניהול התוכן ובמדיניות הפלטפורמה, שאינה בשליטת הצדדים.
כדי להיחלץ מהמבוי הסתום, פנו הצדדים למנגנון יישוב סכסוכים עסקי המכונה
זהו מנגנון שמאלץ שקיפות וכנות: מי שקובע מחיר גבוה מדי עלול למצוא את עצמו נאלץ למכור את חלקו; מי שנוקב במחיר נמוך מדי עלול לאבד שליטה על הנכס במחיר מגוחך.
בסופו של תהליך גישור, הוסכם על פשרה שקבעה את שוויו של “פוש” בטווח שבין חמישה לשבעה מיליון שקלים. בכך הסתיים הקרב המשפטי – אך הדיון הרחב יותר רק התחיל.
הפרשה מדגישה את ייחודיותם של נכסים דיגיטליים. הם אינם נרשמים בלשכת רישום המקרקעין, אינם מוחזקים בחשבון בנק, ואינם כפופים לחוקי בעלות מסורתיים. למעשה, הם תלויים בחסדי פלטפורמות כמו אינסטגרם או פייסבוק, שיכולות לשנות מדיניות, לחסום או למחוק חשבונות בלחיצת כפתור.
עו”ד המתמחים בתחום מסבירים כי בהיעדר רגולציה מובהקת, ההסכם החוזי הופך לכלי המרכזי לקביעת זכויות וחובות. הסכם מפורט, הכולל מנגנוני יציאה ברורים, קובע בפועל את גבולות הבעלות והשליטה.
המסקנה המרכזית מן המקרה: חוזים אינם עניין פורמלי בלבד. הם קריטיים בנכסים דיגיטליים, הרבה יותר מאשר בנכסים מסורתיים.
בין הסעיפים שחייבים להופיע בהסכם מסוג זה:
הגדרת זהות הבעלים האמיתיים של הנכס.
קביעת מנגנוני עריכה ותוכן (מי קובע את הקו המערכתי?).
חלוקת הזכויות להכנסות עתידיות מפרסום ושיתופי פעולה.
מנגנון היפרדות ברור (כמו BAMBI או אחר).
בהיעדר סעיפים כאלה, הסיכון להתדרדרות לסכסוך משפטי – כמו זה שהתרחש סביב “פוש” – כמעט ודאי.
העולם המשפטי מתחיל להבין: נכסים דיגיטליים אינם גחמה חולפת. עמודים ברשתות החברתיות, ערוצי יוטיוב, דפי טיקטוק או אפילו שרתי דיסקורד – כולם מהווים נכסים כלכליים של ממש.
הבעיה היא שהם מאופיינים בחוסר ודאות ובתלות חיצונית. שווי של מיליוני שקלים עלול להתאדות בן לילה בעקבות שינוי באלגוריתם או סגירת חשבון. לכן, דווקא כאן, החשיבות של הגנות משפטיות חוזיות היא קריטית פי כמה.
הסכסוך סביב עמוד האינסטגרם “פוש” אמנם הסתיים בפשרה עסקית, אך הוא מהווה מקרה בוחן חשוב לעולם כולו: נכסים דיגיטליים הם חלק בלתי נפרד מהנוף הכלכלי, והמשפט חייב להדביק את הקצב.
בין אם מדובר בחברה גדולה הרוכשת עמוד פופולרי או ביוצר תוכן עצמאי שמבקש להגן על פרי עמלו, המסר ברור: אין נכס דיגיטלי ללא הסכם משפטי מוצק. החוזה הוא שמגדיר את הגבולות, מונע סכסוכים ומעניק ודאות בעולם שבו ודאות היא מצרך נדיר.
כדי להבין את המשמעויות העמוקות של ההחלטה, שוחחנו עם עורכת הדין ענבר לב, מומחית לדיני משפחה, שמבהירה מדוע מדובר בציון דרך חשוב – וגם מה עליו ללמד זוגות מתגרשים אחרים.
עו”ד לב פותחת בהבהרה: “עצם החלוקה השוויונית של רכוש בין בני זוג אינה חדשה. העיקרון הזה מעוגן בחוק ובפסיקה שנים רבות. הייחוד כאן נעוץ בהיקף הרכוש ובנכונות בית המשפט ‘להרים את מסך ההתאגדות’ – כלומר להתעלם מהחברות והנאמנויות ששימשו כחומות מגן ולהביט אל הבעלות האמיתית.”
בפועל, קבע בית המשפט כי אין לאפשר לבעל להסתתר מאחורי מבנים משפטיים מורכבים כדי לחמוק מחלוקה הוגנת. בכך שלח מסר ברור: דיני המשפחה גוברים על טריקים משפטיים מתוחכמים.
אחד הנושאים המרתקים בפרשה זו הוא איתור הנכסים. לב מדגישה: “בישראל, איתור נכסים הוא תהליך יחסית ישיר: באמצעות צווים ניתן לפנות לרשם החברות, למנהל מקרקעי ישראל, לבנקים ולחברות הביטוח. אבל כשמדובר בנכסים בחו”ל, המלאכה הופכת יקרה ומורכבת בהרבה.”
לדבריה, קיימות שתי דרכי פעולה: האחת, חקירה כלכלית פרטית, הדורשת משאבים כספיים משמעותיים; השנייה, פנייה לבית משפט ישראלי לקבלת צווים שיועברו למדינות אחרות – תהליך ארוך שתלוי בשיתוף פעולה בינלאומי. “במקרה הזה, היה צורך בעבודה משפטית מאומצת במיוחד, כמעט בלשית, כדי להרכיב את הפאזל הכלכלי המלא.”
סוגיה נוספת היא מצב שבו נכסים נחשפים רק לאחר החתימה על הסכם גירושין. לב מסבירה: “כאשר צד מסתיר מידע מהותי, מדובר בהטעיה הפוגעת בהסכם עצמו. בתי המשפט מאפשרים לפתוח את ההליך מחדש, לבטל את ההסכם ולהחיל מחדש את מנגנון איזון המשאבים.”
כך למשל, אם מתברר כי אחד הצדדים הסתיר מניות בחברת הייטק ששווין זינק לאחר הגירושין – ניתן יהיה לתבוע חלוקה מחודשת. “המסר הוא חד: אי־גילוי מלא אינו משתלם.”
לדברי לב, אחד הלקחים המרכזיים מהתיק הוא הצורך בעבודה מדויקת מול צדדים שלישיים. “אסור להסתפק בהצהרות של בן הזוג, גם אם הן ניתנות תחת שבועה. הדרך הבטוחה היא לדרוש צווים ישירים לבנקים, לרשויות המס ולגופים פיננסיים אחרים. רק כך מתקבלת תמונה אמינה באמת.”
גישה זו, לדבריה, מגבירה את האמון הציבורי במערכת המשפט ומונעת מצבים בהם צד מתוחכם מצליח להסתיר נכסים בהיקפים עצומים.
הפסיקה בתיק זה אינה נוגעת רק לבני הזוג המעורבים. היא מהווה מסר חד לכלל הציבור: מערכת המשפט ערוכה להתמודד גם עם ניסיונות הסתרה מתוחכמים ומבנים משפטיים בינלאומיים.
עו”ד לב מסכמת: “בישראל יש מגמה ברורה של חיזוק ההגנה על בן הזוג החלש יותר כלכלית. בתי המשפט משדרים שאין מקום להנדסה משפטית שמטרתה להונות את בן הזוג או לפגוע בשוויון. זהו איתות ברור גם לעורכי הדין: לא די להכיר את דיני המשפחה – צריך שליטה גם בדיני חברות, מיסוי ובמשפט בינלאומי.”
מעבר להיבט המשפטי, התיק משקף שבר באמון הזוגי. נאמנויות וחברות, שנועדו לכאורה לשמש כלי כלכלי יעיל, הפכו לכלי להסתרה ולהסוואה. מבחינה ערכית, יש בכך המחשה עגומה של האופן שבו מוסדות משפטיים נרתמים לעיתים לצרכים צרים של יחידים.
לב מדגישה כי מדובר בתופעה רחבה: “לא אחת אני נתקלת בזוגות בהם צד אחד מבקש לנצל ידע עסקי כדי לייצר יתרון לא הוגן. בית המשפט, בפסק הדין הזה, אומר בצורה ברורה – לא בבית ספרנו.”
פסק הדין בתל אביב, שדן בחלוקת רכוש בהיקף של 100 מיליון דולר, מסמן שלב נוסף בהתפתחות דיני המשפחה בישראל. הוא מדגיש את מחויבותה של מערכת המשפט לחשוף נכסים נסתרים, גם במחיר של פריצה אל תוך מבנים משפטיים בינלאומיים, ולשים את ערך השוויון בראש סדר העדיפויות.
עבור זוגות מתגרשים, המסר חד: כל ניסיון להסתיר רכוש, בין אם באמצעות נאמנויות מתוחכמות או חברות זרות, עלול להסתיים לא רק בכישלון אלא גם בנזק משפטי ותדמיתי. ועבור עורכי הדין, מדובר בתזכורת לכך שעבודתם דורשת לא רק ידע משפטי צר, אלא גם יצירתיות, התמדה ויכולת לחצות גבולות – תרתי משמע.
על רקע מציאות כלכלית מאתגרת, המאופיינת בסגירתם של כ-75,000 עסקים מאז תחילת המלחמה ונתוני שיא שליליים בפתיחת עסקים חדשים, עולה השאלה המהותית: מה מניע יזמים לפתוח עסק דווקא בתקופה זו, ומהם הכלים הנדרשים להישרדות ולצמיחה? נתנאל, מנטור עסקי מוכר, מציג ניתוח מעמיק של הסוגיה, תוך שהוא משרטט את קווי המתאר להצלחה בעולם העסקי העכשווי.
לטענתו של נתנאל, ההחלטה להקים עסק אינה נובעת מהתעלמות מהסיכון, אלא מהבנה עמוקה כי נטילת האחריות על הגורל הכלכלי האישי היא הכרח. בעוד שעבודה כשכיר נתפסת כבטוחה, היא למעשה העברת הסיכון למעסיק. היזם, לעומת זאת, בוחר להתמודד עם הסיכון באופן ישיר, מתוך הבנה שהתשואה הפוטנציאלית – חופש כלכלי ויכולת להשפיע על יוקר המחיה האישי – מצדיקה את האתגר. בעידן שבו יוקר המחיה ומחירי הדיור נמצאים במגמת עלייה מתמדת, היזמות מציעה נתיב אקטיבי לשינוי המצב, בניגוד להישארות במקום והבעת תלונות.
מניסיונו בליווי עסקים רבים, נתנאל מזהה שלושה גורמים מרכזיים המובילים לכישלון:
אחד החסמים הפסיכולוגיים הנפוצים ביותר בקרב יזמים הוא הרתיעה מתהליכי מכירה. מקורה של רתיעה זו, על פי נתנאל, הוא הפחד מדחייה. פחד זה, המשותף לתחומים רבים בחיים, גורם לאנשים להימנע מראש מניסיון, מתוך חשש לקבל אישור חיצוני לתחושת הכישלון הפנימית.
הוא מסביר כי תהליך המכירה מתחיל בראש ובראשונה בשיח הפנימי. האדם הממוצע מנהל דיאלוג פנימי שלילי ברובו, ובכך “מוכר” לעצמו תפיסות מגבילות לגבי יכולותיו וערכו. על כן, היכולת למכור לאחרים תלויה באופן ישיר ביכולת לשנות את הנרטיב הפנימי. הבנת המכירה כתהליך בסיסי של שכנוע, החל מהשכנוע העצמי, היא יסוד הכרחי לכל הצלחה עסקית.
כטיפ מרכזי למי שמבקש להקים עסק, ממליץ נתנאל להתמקד בזיהוי ופתרון של בעיה מהותית, קונקרטית ונפוצה. הצלחה ארוכת טווח טמונה ביצירת עסק המספק שירות או מוצר שהכרחי למספר רב של אנשים. עסקים הפונים לנישה מצומצמת מדי או מציעים פתרון שאינו חיוני, מגבילים את פוטנציאל הצמיחה שלהם. חוק המספרים הגדולים משחק תפקיד מכריע בעולם העסקים, והיכולת לפנות לקהל רחב היא מפתח להצלחה בת קיימא.