October 14, 2025
October 14, 2025
העידן הדיגיטלי יצר נכסים חדשים, בלתי מוחשיים, שערכם הכלכלי עשוי לעלות על נדל"ן מניב או על מניות בחברות ציבוריות. אחד המקרים הבולטים לאחרונה – הסכסוך סביב עמוד האינסטגרם הפופולרי "פוש" – מדגים עד כמה קשה להגדיר, להעריך ולנהל נכסים כאלה.
במרכז הפרשה עמדו חברת "ישראל בידור" ומייסד העמוד, שהצליח להפוך את "פוש" למותג מוביל ברשתות החברתיות. מה שהתחיל כהסכם מכירה פשוט, הסתיים בגישור מתיש והציף שאלות יסוד על גבולות הקניין הדיגיטלי ועל תפקידו הקריטי של הסכם משפטי מנוסח היטב.
בשלב הראשון, נראה היה שהעסקה סגורה וברורה: "ישראל בידור" רכשה את הבעלות על העמוד, והמייסד נותר לשמש כעורך התוכן. אלא שכבר בחודשים הראשונים לאחר הרכישה התגלעו מחלוקות עמוקות.
החברה טענה כי העורך מנצל את הפלטפורמה כדי לקדם אג’נדה פוליטית המזוהה עם מפלגת עוצמה יהודית; מנגד, העורך האשים את "ישראל בידור" בניסיון להפוך את "פוש" לכלי תעמולה המזוהה עם הליכוד. מעבר לשאלת התוכן, החלו לצוף גם חילוקי דעות בנוגע לבעלות האמיתית על הערך שנצבר בעמוד.
המייסד טען כי בלעדיו, כל ערכו של העמוד ייעלם. מבחינתו, המותג "פוש" אינו אלא הרחבה של אישיותו, כישוריו וכתיבתו. החברה, לעומת זאת, ראתה בנכס דיגיטלי לכל דבר – מותג שניתן למכור, לרכוש, לנהל ולמנף, ללא קשר לזהות העורך.
כאן צף הקושי המשפטי־כלכלי המרכזי: הערכת שווי. בעוד ש"ישראל בידור" העריכה את שוויו של "פוש" בכ־10 מיליון שקלים, המייסד העריך אותו בסכום של 350 אלף שקלים בלבד – מתוך תפיסה שהנכס כמעט חסר ערך ללא נוכחותו הפעילה.
הפערים הללו הדגישו את ההבדל בין נכסים מוחשיים לנכסים דיגיטליים: בעוד שדירה ברמת גן או מניה בבורסה נסחרות בשוק עם שווי קונצנזואלי, ערכו של עמוד אינסטגרם תלוי לחלוטין באמון הקהל, בכישורי ניהול התוכן ובמדיניות הפלטפורמה, שאינה בשליטת הצדדים.
כדי להיחלץ מהמבוי הסתום, פנו הצדדים למנגנון יישוב סכסוכים עסקי המכונה
זהו מנגנון שמאלץ שקיפות וכנות: מי שקובע מחיר גבוה מדי עלול למצוא את עצמו נאלץ למכור את חלקו; מי שנוקב במחיר נמוך מדי עלול לאבד שליטה על הנכס במחיר מגוחך.
בסופו של תהליך גישור, הוסכם על פשרה שקבעה את שוויו של "פוש" בטווח שבין חמישה לשבעה מיליון שקלים. בכך הסתיים הקרב המשפטי – אך הדיון הרחב יותר רק התחיל.
הפרשה מדגישה את ייחודיותם של נכסים דיגיטליים. הם אינם נרשמים בלשכת רישום המקרקעין, אינם מוחזקים בחשבון בנק, ואינם כפופים לחוקי בעלות מסורתיים. למעשה, הם תלויים בחסדי פלטפורמות כמו אינסטגרם או פייסבוק, שיכולות לשנות מדיניות, לחסום או למחוק חשבונות בלחיצת כפתור.
עו"ד המתמחים בתחום מסבירים כי בהיעדר רגולציה מובהקת, ההסכם החוזי הופך לכלי המרכזי לקביעת זכויות וחובות. הסכם מפורט, הכולל מנגנוני יציאה ברורים, קובע בפועל את גבולות הבעלות והשליטה.
המסקנה המרכזית מן המקרה: חוזים אינם עניין פורמלי בלבד. הם קריטיים בנכסים דיגיטליים, הרבה יותר מאשר בנכסים מסורתיים.
בין הסעיפים שחייבים להופיע בהסכם מסוג זה:
הגדרת זהות הבעלים האמיתיים של הנכס.
קביעת מנגנוני עריכה ותוכן (מי קובע את הקו המערכתי?).
חלוקת הזכויות להכנסות עתידיות מפרסום ושיתופי פעולה.
מנגנון היפרדות ברור (כמו BAMBI או אחר).
בהיעדר סעיפים כאלה, הסיכון להתדרדרות לסכסוך משפטי – כמו זה שהתרחש סביב "פוש" – כמעט ודאי.
העולם המשפטי מתחיל להבין: נכסים דיגיטליים אינם גחמה חולפת. עמודים ברשתות החברתיות, ערוצי יוטיוב, דפי טיקטוק או אפילו שרתי דיסקורד – כולם מהווים נכסים כלכליים של ממש.
הבעיה היא שהם מאופיינים בחוסר ודאות ובתלות חיצונית. שווי של מיליוני שקלים עלול להתאדות בן לילה בעקבות שינוי באלגוריתם או סגירת חשבון. לכן, דווקא כאן, החשיבות של הגנות משפטיות חוזיות היא קריטית פי כמה.
הסכסוך סביב עמוד האינסטגרם "פוש" אמנם הסתיים בפשרה עסקית, אך הוא מהווה מקרה בוחן חשוב לעולם כולו: נכסים דיגיטליים הם חלק בלתי נפרד מהנוף הכלכלי, והמשפט חייב להדביק את הקצב.
בין אם מדובר בחברה גדולה הרוכשת עמוד פופולרי או ביוצר תוכן עצמאי שמבקש להגן על פרי עמלו, המסר ברור: אין נכס דיגיטלי ללא הסכם משפטי מוצק. החוזה הוא שמגדיר את הגבולות, מונע סכסוכים ומעניק ודאות בעולם שבו ודאות היא מצרך נדיר.
פסק דין שניתן לאחרונה בבית משפט השלום בקריית גת עורר תשומת לב ציבורית רחבה, לאחר שהשופט עידו כפכפי הורה על מתן הפטר מחובות בסך כ־800 אלף שקל לאזרח ותיק בן 73. ההחלטה אינה עוד חוליה שגרתית בשרשרת פסקי דין בחדלות פירעון, אלא קריאת כיוון משפטית וחברתית: לא ניתן להתעלם מגילו ומנסיבות חייו של חייב שממשיך לעבוד למחייתו במקום ליהנות מהפנסיה.
עורכת הדין יפעת בן אבי, מומחית לייצוג חייבים ושיקום כלכלי, מסבירה כי מדובר בהחלטה בעלת השלכות רוחב – גם אם אינה יוצרת תקדים מחייב לכל מקרה דומה.
העיקרון הבסיסי בחוק חדלות פירעון הוא איזון: מחד, להגן על זכויות הנושים; מאידך, לאפשר לחייב תם לב הזדמנות אמיתית לשיקום כלכלי. השופט כפכפי לא סטה מהחוק, אלא פירש אותו באופן רחב תוך שימת דגש על נסיבותיו האישיות של החייב.
עו”ד בן אבי מדגישה: “לא כל אדם מבוגר שמצטברים נגדו חובות זכאי אוטומטית להפטר. בית המשפט בוחן כל מקרה לגופו. אולם, כשמדובר באדם בן 73 שעדיין עובד כדי להתקיים, ברור כי כושר ההשתכרות שלו מוגבל מאוד. אי־אפשר להטיל עליו עוד עול של החזרי חוב שימשכו שנים.”
ההחלטה מציבה את הגיל והיכולת הפיזית־כלכלית של החייב כמרכיב משפטי מרכזי. בעוד שחייב צעיר יכול, בתיאוריה, לנסות ולשלם את חובותיו לאורך זמן, אדם בן 73 שנאלץ להמשיך ולעבוד משדר מצוקה קיומית של ממש.
בית המשפט קבע כי גם אם קיימת יתרה חודשית קטנה שתיאורטית ניתן לנכות ממנה לטובת הנושים, הדבר אינו סביר. החייב זכאי לחיות בכבוד, ולא להפוך את שנות זקנתו לעוד מסלול ריצה מול בנקים וחברות אשראי.
עוד נקודה בולטת בפסק הדין היא יחסו של בית המשפט לכשלים פרוצדורליים. במהלך ההליך, החייב לא הגיש דוחות במועד ונכשל לעיתים בעמידה בדרישות הבירוקרטיות. במקרים אחרים, מצב כזה היה מביא לביטול ההליך. כאן, השופט בחר בגישה גמישה: המהות קודמת לטפסים.
עו”ד בן אבי מסבירה כי קשישים רבים מתקשים בהתמודדות עם הבירוקרטיה: “טפסים, דוחות, קבלות – אלו משימות מורכבות לאדם צעיר ובריא, קל וחומר למבוגר עם קשיי שפה, בעיות בריאותיות או ירידה קוגניטיבית.”
המסר הוא שבתי המשפט נכונים להתחשב במציאות האנושית ולא להחמיר יתר על המידה עם אוכלוסיות מוחלשות.
אין להתעלם מהעובדה שהנושים – הבנקים, חברות האשראי ולעיתים גם אנשים פרטיים – לא יראו את כספם. זהו המחיר של מתן הפטר. אולם עו”ד בן אבי מזכירה כי המערכת אינה מעניקה “הנחות” סתם כך: “ההפטר נועד למקרים בהם החייב באמת אינו יכול לשלם. כאן לא מדובר באדם שמבקש לנצל פרצות, אלא במבוגר שנאבק על הישרדותו הכלכלית. במצבים כאלה, טובת החייב גוברת על השבת מלוא החוב.”
פסק הדין מדגים כיצד חדלות פירעון אינה רק תחום כלכלי־משפטי יבש, אלא כלי חברתי ממדרגה ראשונה. החברה בוחנת את עצמה דרך האופן שבו היא מתייחסת לחלשים שבה. במקרה זה – קשיש שממשיך לעבוד במקום לנוח מזקנתו.
עו”ד בן אבי מסכמת: “המערכת המשפטית מבקשת להבטיח כי חייבים מבוגרים לא ידרדרו לעוני מחפיר בשל חובות שאין להם סיכוי לפרוע. לצד ההגנה על הנושים, יש הכרה בכך שלחייבים מגיעה זכות בסיסית לחיות בכבוד, גם אם לא יצליחו להחזיר כל שקל.”
פסק הדין בקריית גת מהווה תזכורת לכך שחוק חדלות פירעון אינו רק מכשיר לגביית כספים, אלא גם מנגנון של חמלה ושיקום. הוא מחדד את הצורך במערכת משפטית גמישה, המתייחסת לאנשים ולא רק לספרות.
בין אם ייווצר כאן גל של בקשות הפטר מצד אזרחים ותיקים ובין אם לאו, ההכרעה שולחת מסר ברור: שלטון החוק יודע לשלב גם צדק אנושי.
כדי להבין את המשמעויות העמוקות של ההחלטה, שוחחנו עם עורכת הדין ענבר לב, מומחית לדיני משפחה, שמבהירה מדוע מדובר בציון דרך חשוב – וגם מה עליו ללמד זוגות מתגרשים אחרים.
עו”ד לב פותחת בהבהרה: “עצם החלוקה השוויונית של רכוש בין בני זוג אינה חדשה. העיקרון הזה מעוגן בחוק ובפסיקה שנים רבות. הייחוד כאן נעוץ בהיקף הרכוש ובנכונות בית המשפט ‘להרים את מסך ההתאגדות’ – כלומר להתעלם מהחברות והנאמנויות ששימשו כחומות מגן ולהביט אל הבעלות האמיתית.”
בפועל, קבע בית המשפט כי אין לאפשר לבעל להסתתר מאחורי מבנים משפטיים מורכבים כדי לחמוק מחלוקה הוגנת. בכך שלח מסר ברור: דיני המשפחה גוברים על טריקים משפטיים מתוחכמים.
אחד הנושאים המרתקים בפרשה זו הוא איתור הנכסים. לב מדגישה: “בישראל, איתור נכסים הוא תהליך יחסית ישיר: באמצעות צווים ניתן לפנות לרשם החברות, למנהל מקרקעי ישראל, לבנקים ולחברות הביטוח. אבל כשמדובר בנכסים בחו”ל, המלאכה הופכת יקרה ומורכבת בהרבה.”
לדבריה, קיימות שתי דרכי פעולה: האחת, חקירה כלכלית פרטית, הדורשת משאבים כספיים משמעותיים; השנייה, פנייה לבית משפט ישראלי לקבלת צווים שיועברו למדינות אחרות – תהליך ארוך שתלוי בשיתוף פעולה בינלאומי. “במקרה הזה, היה צורך בעבודה משפטית מאומצת במיוחד, כמעט בלשית, כדי להרכיב את הפאזל הכלכלי המלא.”
סוגיה נוספת היא מצב שבו נכסים נחשפים רק לאחר החתימה על הסכם גירושין. לב מסבירה: “כאשר צד מסתיר מידע מהותי, מדובר בהטעיה הפוגעת בהסכם עצמו. בתי המשפט מאפשרים לפתוח את ההליך מחדש, לבטל את ההסכם ולהחיל מחדש את מנגנון איזון המשאבים.”
כך למשל, אם מתברר כי אחד הצדדים הסתיר מניות בחברת הייטק ששווין זינק לאחר הגירושין – ניתן יהיה לתבוע חלוקה מחודשת. “המסר הוא חד: אי־גילוי מלא אינו משתלם.”
לדברי לב, אחד הלקחים המרכזיים מהתיק הוא הצורך בעבודה מדויקת מול צדדים שלישיים. “אסור להסתפק בהצהרות של בן הזוג, גם אם הן ניתנות תחת שבועה. הדרך הבטוחה היא לדרוש צווים ישירים לבנקים, לרשויות המס ולגופים פיננסיים אחרים. רק כך מתקבלת תמונה אמינה באמת.”
גישה זו, לדבריה, מגבירה את האמון הציבורי במערכת המשפט ומונעת מצבים בהם צד מתוחכם מצליח להסתיר נכסים בהיקפים עצומים.
הפסיקה בתיק זה אינה נוגעת רק לבני הזוג המעורבים. היא מהווה מסר חד לכלל הציבור: מערכת המשפט ערוכה להתמודד גם עם ניסיונות הסתרה מתוחכמים ומבנים משפטיים בינלאומיים.
עו”ד לב מסכמת: “בישראל יש מגמה ברורה של חיזוק ההגנה על בן הזוג החלש יותר כלכלית. בתי המשפט משדרים שאין מקום להנדסה משפטית שמטרתה להונות את בן הזוג או לפגוע בשוויון. זהו איתות ברור גם לעורכי הדין: לא די להכיר את דיני המשפחה – צריך שליטה גם בדיני חברות, מיסוי ובמשפט בינלאומי.”
מעבר להיבט המשפטי, התיק משקף שבר באמון הזוגי. נאמנויות וחברות, שנועדו לכאורה לשמש כלי כלכלי יעיל, הפכו לכלי להסתרה ולהסוואה. מבחינה ערכית, יש בכך המחשה עגומה של האופן שבו מוסדות משפטיים נרתמים לעיתים לצרכים צרים של יחידים.
לב מדגישה כי מדובר בתופעה רחבה: “לא אחת אני נתקלת בזוגות בהם צד אחד מבקש לנצל ידע עסקי כדי לייצר יתרון לא הוגן. בית המשפט, בפסק הדין הזה, אומר בצורה ברורה – לא בבית ספרנו.”
פסק הדין בתל אביב, שדן בחלוקת רכוש בהיקף של 100 מיליון דולר, מסמן שלב נוסף בהתפתחות דיני המשפחה בישראל. הוא מדגיש את מחויבותה של מערכת המשפט לחשוף נכסים נסתרים, גם במחיר של פריצה אל תוך מבנים משפטיים בינלאומיים, ולשים את ערך השוויון בראש סדר העדיפויות.
עבור זוגות מתגרשים, המסר חד: כל ניסיון להסתיר רכוש, בין אם באמצעות נאמנויות מתוחכמות או חברות זרות, עלול להסתיים לא רק בכישלון אלא גם בנזק משפטי ותדמיתי. ועבור עורכי הדין, מדובר בתזכורת לכך שעבודתם דורשת לא רק ידע משפטי צר, אלא גם יצירתיות, התמדה ויכולת לחצות גבולות – תרתי משמע.
על רקע מציאות כלכלית מאתגרת, המאופיינת בסגירתם של כ-75,000 עסקים מאז תחילת המלחמה ונתוני שיא שליליים בפתיחת עסקים חדשים, עולה השאלה המהותית: מה מניע יזמים לפתוח עסק דווקא בתקופה זו, ומהם הכלים הנדרשים להישרדות ולצמיחה? נתנאל, מנטור עסקי מוכר, מציג ניתוח מעמיק של הסוגיה, תוך שהוא משרטט את קווי המתאר להצלחה בעולם העסקי העכשווי.
לטענתו של נתנאל, ההחלטה להקים עסק אינה נובעת מהתעלמות מהסיכון, אלא מהבנה עמוקה כי נטילת האחריות על הגורל הכלכלי האישי היא הכרח. בעוד שעבודה כשכיר נתפסת כבטוחה, היא למעשה העברת הסיכון למעסיק. היזם, לעומת זאת, בוחר להתמודד עם הסיכון באופן ישיר, מתוך הבנה שהתשואה הפוטנציאלית – חופש כלכלי ויכולת להשפיע על יוקר המחיה האישי – מצדיקה את האתגר. בעידן שבו יוקר המחיה ומחירי הדיור נמצאים במגמת עלייה מתמדת, היזמות מציעה נתיב אקטיבי לשינוי המצב, בניגוד להישארות במקום והבעת תלונות.
מניסיונו בליווי עסקים רבים, נתנאל מזהה שלושה גורמים מרכזיים המובילים לכישלון:
אחד החסמים הפסיכולוגיים הנפוצים ביותר בקרב יזמים הוא הרתיעה מתהליכי מכירה. מקורה של רתיעה זו, על פי נתנאל, הוא הפחד מדחייה. פחד זה, המשותף לתחומים רבים בחיים, גורם לאנשים להימנע מראש מניסיון, מתוך חשש לקבל אישור חיצוני לתחושת הכישלון הפנימית.
הוא מסביר כי תהליך המכירה מתחיל בראש ובראשונה בשיח הפנימי. האדם הממוצע מנהל דיאלוג פנימי שלילי ברובו, ובכך “מוכר” לעצמו תפיסות מגבילות לגבי יכולותיו וערכו. על כן, היכולת למכור לאחרים תלויה באופן ישיר ביכולת לשנות את הנרטיב הפנימי. הבנת המכירה כתהליך בסיסי של שכנוע, החל מהשכנוע העצמי, היא יסוד הכרחי לכל הצלחה עסקית.
כטיפ מרכזי למי שמבקש להקים עסק, ממליץ נתנאל להתמקד בזיהוי ופתרון של בעיה מהותית, קונקרטית ונפוצה. הצלחה ארוכת טווח טמונה ביצירת עסק המספק שירות או מוצר שהכרחי למספר רב של אנשים. עסקים הפונים לנישה מצומצמת מדי או מציעים פתרון שאינו חיוני, מגבילים את פוטנציאל הצמיחה שלהם. חוק המספרים הגדולים משחק תפקיד מכריע בעולם העסקים, והיכולת לפנות לקהל רחב היא מפתח להצלחה בת קיימא.
כיצד מתנהלת בדיקת אבהות? מה ההבדל בין תביעות המתנהלות בבית הדין הרבני לבין ביהמ”ש למשפחה ומה השלכה של ילד המוגדר ממזר? עו”ד נילי שץ מסבירה
לפי הערכות, במדינות שונות בעולם יש אחוז ניכר, כ-20%, של ילדים שנולדו כתוצאה מרומן מחוץ לנישואין.
הנתונים הללו משתנים ממדינה למדינה. על פי מחקר שנערך על ידי משרד הבריאות הבריטי בשנת 2022, כ-25% מהילדים שנולדו כתוצאה מרומן בבריטניה ואינם חיים עם אביהם הביולוגי.
בדיקת אבהות היא בדיקה גנטית שמטרתה לקבוע האם אדם מסוים הוא האב הביולוגי של ילד מסוים.
הבדיקה מבוססת על השוואה בין ה-DNA של האב המיועד לבין ה-DNA של הילד.
עו”ד נילי שץ, המתמחה בדיני משפחה, מסבירה מתי נדרשת בדיקת אבהות ומה ההבדל בין הליכים המתקיימים בבית הדין הרבני לבין אלו המתקיימים בבית המשפט לענייני משפחה.
“שינויים חברתיים, היסטוריים ותרבותיים הובילו למציאות חדשה מבחינת כלל נושא האבהות. זה נוגע לסוגי משפחה שונים שהולכים והופכים שכיחים וגם לרשתות החברתיות. למעשה, מאז ומעולם נולדו ילדים מחוץ לנישואין.
תמיד הייתה איזו עקומה בכל מקום בעולם שבו היה אחוזון שהילדים הם לא הילדים של ההורים שלהם, כמו בבריטניה ששם יש אחוז מאוד גבוה. בארץ זה מקבל משנה תוקף כי יש את נושא הממזרות. בניגוד למדינות רבות אחרות, אצלנו פרט לחוקים ולבתי המשפט אנחנו שואבים משמעות גם מן ההלכה”.
עו”ד שץ: “בחוק אין שום הגדרה להורות וכשאין הגדרה מסוימת בחוק, הולכים למקורות. משם מתחילות הבעיות, שם זה מתחיל להסתבך.
בעיקרון יש את העניין של הורה שהוא ההורה, ויש אפוטרופסות. הורה במונח הרגיל זה הורה ששני ההורים יצרו את הילד.
אולם, כיום הרבה מאוד צורות להביא ילדים לעולם, אם זה בהורות משותפת, בפונדקאות בארץ, בפונדקאות בחו”ל, לכל מקרה יש את המאפיינים שלו שיוצרים את המורכבות שלו”.
שץ מתייחסת, בין השאר, לפס”ד של השופט נפתלי שילה, בעודו שופט שלום. אז הגיע לשולחנו מקרה של אישה שהביאה לעולם ילד בהליך פונדקאות בהודו.
זו לא הייתה פונדקאות רגילה משום שהילד נוצר הן מתרומת ביצית והן מתרומת זרע, כלומר ללא מטען גנטי של האם כלל.
כשהאם ביקשה להכניס את התינוק לישראל דרשו ממנה בדיקה גנטית. השופט שילה קבע אז כי למרות שהיא איננה בעלת מטען גנטי היא האם.
“פסק הדין הזה מחבר אותי לפרשת אסותא“, אומרת עו”ד שץ.
“על הסוגייה של האם הנושאת את הילד ברחמה ועל המשמעות שיש בכך. הרב לאו, נשיא ביה”ד הרבניים וגם ד”ר יאיר שיבר ציינו בהתייחס לפרשה הזו כי יש דברים חשובים בעולם הזה בזה שהילד נמצא בתוך רחם מסוים.
הוא מקבל את הדברים של האמא ואת הריחות שלה ואת האופי שלה, יש לזה משמעות. היה על זה ויכוח מאוד גדול. מה שונה, לדעתי,? כשאת הולכת לעשות IVF את בעצם מייצר ילד, אם בטעות הוא בעצם נטמן ברחם של מישהי אחרת, זו לא בעיה שלך בעיקרון כהורה הביולוגי. יש כאן עניין מאוד כאוב ומאוד מסובך”.
– מדוע ביה”ד הרבניים לא מוכנים לאשר בדיקה גנטית לילדים כשאחד מההורים מבקש זאת?
עו”ד שץ: “מבחינת בתי המשפט, במרבית המקרים המטען הגנטי גובר על הכל. זאת, בניגוד למקורות ולחוו”ד של אחרים.
מאחר, שהעמדה היא כי לילד יש זכות לדעת מאיפה בא ולגדול עם מי שהוא אמור לגדול איתו.
בביה”ד הרבני נושא הממזרות תופס מקום עיקרי. למרות שמדובר בעניין עתיק הוא עדיין קיים.
ההגדרה של ממזר זה ילד שנולד לאישה יהודייה שנישאה ליהודי, והרתה מחוץ לנישואין ליהודי.
מי שהוגדר כממזר הוא פסול חיתון וזו ההשלכה של העניין. במשך השנים צצו מיתוסים רבים סביב נושא הממזרות, אבל זו למעשה ההגדרה.
הסנקציה היחידה לילד ממזר הוא שהוא אינו יכול להתחתן ברבנות. אבל זו גם הסיבה שבתי הדין הרבניים לא ממהרים לאשר בדיקות גנטיות לילדים.
כאשר מגיע לפתחו של בית הדין הרבני תיק ובו חשד כי הילד הוא תוצאה של רומן, אז הגישה היא שטובת הקטין גוברת על הכל.
אם יש אחוז קטן ביותר להחליט שהילד הוא ממזר לא יבצעו את הבדיקה. יש מקרים שבהם לא יודעים אם התוצאה תהיה שיהיה ממזר או לא, אפשר לפנות לביה”ד הרבני הגדול, לנשיא, והוא יכתוב חוו”ד בעניין הזה וזה מה שיקבע, וזה יקבע גם בביהמ”ש”.