מאי 20, 2026
מאי 20, 2026
הסטטיסטיקה של השנים האחרונות מצביעה על מגמה ברורה, עקבית ומרתקת: במקרים רבים, נשים הן אלו שיוזמות ופותחות בהליכי גירושין בשיעורים גבוהים משמעותית מגברים. אם אתם מוצאים את עצמכם בצומת הדרכים המורכב הזה של חיי הנישואין, סביר להניח שאתם תוהים מדוע הפער הזה קיים, ומהן ההשלכות המשפטיות והפסיכולוגיות של המתנה, השהייה ופסיביות. כיום, ההערכות והנתונים המקובלים מדברים על כך שכשליש מהזוגות הנישאים מוצאים את עצמם בסופו של דבר על מדרגות הרבנות (ובאזורים מסוימים בארץ אף יותר מכך). אך בעוד שנשים ממהרות לקחת את המושכות לידיים ולהתחיל בתהליך פרידה אקטיבי, גברים רבים נוטים לשקוע בשאננות מסוכנת, לדחות את הקץ ולהישאר גם בתוך מערכות יחסים רעילות ולא בריאות בעליל.
כדי להבין את התופעה הזו לעומק, הן מהזווית הפסיכולוגית והן מהזווית המשפטית הנוקשה, שוחחנו עם עורכת הדין דקלה סומך קרם, מומחית בעלת שם בדיני משפחה. בשיח המעמיק איתה, עורכת הדין סומך קרם שופכת אור על הטעויות הנפוצות ביותר שזוגות עושים בדרך לפרידה, ומעניקה כלים קריטיים, אסטרטגיות פעולה ומידע חיוני שיכולים לשנות לחלוטין את התמונה עבורכם – וחשוב מכך, עבור העתיד שלכם.
כאשר בוחנים את הדינמיקה הזוגית והחברתית של ימינו, אי אפשר להתעלם משינויי העומק הרדיקליים שהחברה עוברת. נשים כיום, בהכללה, הן עצמאיות הרבה יותר מבעבר. הן מבוססות יותר מבחינה כלכלית, בעלות קריירות משגשגות, שואפות להגשמה עצמית ומודעות הרבה יותר לזכויותיהן. כאשר אישה כזו מגיעה למסקנה שחיי הנישואין אינם מיטיבים עמה או עם בן זוגה, שהקשר מיצה את עצמו או שהוא מסב לה יותר נזק מתועלת – היא לרוב לא תהסס לעשות את הצעד האמיץ, לקום, ולפרק את החבילה. היא יודעת שהיא מסוגלת להסתדר לבד ולשקם את חייה. לעומת זאת, גברים רבים מוצאים את עצמם "תקועים" בתוך קשר שכבר מזמן הפסיק לעבוד.
מדוע זה קורה? הסיבות לכך מגוונות ונטועות עמוק בפסיכולוגיה הגברית ובמבנה החברתי המסורתי. פעמים רבות, הפחד העמוק והמשתק מאובדן היציבות הוא הגורם המרכזי. גברים חוששים לעזוב את הבית שאליו התרגלו, את הנוחות (גם אם מדובר בנוחות מדומה), ובעיקר את המסגרת המשפחתית המוכרת להם. בנוסף לכך, ישנו עניין כבד משקל של דיכוי רגשי. גברים לרוב נוטים פחות לשתף בקשייהם הזוגיים, אוגרים את התסכולים בבטן מתוך איזשהו אידיאל חברתי של "גבריות חזקה", ונעדרים מערכות תמיכה חזקות שיכולות לדחוף אותם לעשות שינוי ממשי בחייהם. בניגוד לנשים, שלרוב מוקפות במעגלים חברתיים תומכים של חברות ומשפחה המשמשים כרשת ביטחון רגשית, גברים נותרים בודדים במערכה הפנימית. התוצאה הישירה של כל אלה היא שגברים רבים מחליטים, לעיתים באופן מודע ולעיתים באופן לא מודע, פשוט "לתת לזמן לעשות את שלו", ולהמתין עד שבת הזוג תיקח את היוזמה לידיה ותחתוך.
אחת הטענות הנפוצות והכואבות ביותר שנשמעות בקרב זוגות מסוכסכים – ובעיקר מצד גברים – המנסים להצדיק את הישארותם במערכת יחסים כושלת ומרוקנת מאהבה, היא הטענה שהם עושים זאת "למען הילדים". משפטים כמו "אנחנו לא רוצים לפרק להם את הבית", "אנחנו נחכה שהם יגדלו קצת" או "לילד צריכים להיות שני הורים באותו בית" נאמרים כמעט בכל בית שני שחווה משבר זוגי עמוק. אך האם זוהי באמת ובתמים טובת הילדים?
כאן, מסבירה עו"ד סומך קרם, חשוב שכל הורה ישאל את עצמו שאלה נוקבת וכנה: מה הילדים שלכם באמת חווים ומה הם באמת יזכרו מילדותם? בסופו של דבר, ילדים הם ספוג רגשי. הם אינם ניזונים רק מהעובדה הטכנית והיבשה ששני ההורים חיים תחת קורת גג אחת, אלא בעיקר ובראש ובראשונה מהאווירה השוררת בבית. כאשר אתם נשארים במקום שלא טוב לכם, במקום בו האהבה כבתה, האווירה הופכת לקשה, מתוחה, רוויה בריבים גלויים, או גרוע מכך – בשתיקות רועמות ומקפיאות. הילדים קולטים את התסכול ואת הניכור בצורה מושלמת.
עורכת הדין דקלה סומך קרם מבהירה חד-משמעית כי במקרים רבים מספור, מגורים בשני בתים נפרדים, כשהם רגועים, נטולי מתח ויציבים, עדיפים לאין שיעור על פני מגורים בבית אחד שמרגיש כמו שדה קרב או חדר המתנה מנוכר. הדבר נכון שבעתיים כשמדובר בילדים בגיל ההתבגרות. בניגוד לסברה הרווחת שעדיף להמתין שהילדים יגיעו לגיל הבגרות, המציאות בשטח מוכיחה כי ככל שהילדים צעירים יותר, כך קל להם יותר להסתגל למציאות החדשה של שני בתים ולשגרה שונה. עבור מתבגרים, עזיבת הבית והפירוד של ההורים משפיעים בצורה עמוקה וקשה הרבה יותר, ומעצבים לעיתים את תפיסת עולמם הבוגרת לגבי זוגיות ואמון עתידיים.
אם אתם בכל זאת מקבלים החלטה להישאר מסיבות שונות – למשל בשל מצב כלכלי קשה שלא מאפשר כרגע קיום בשני בתים – עליכם להציב לעצמכם דד-ליין ברור, ולא לתת לחיים פשוט לחלוף על פניכם. הגדירו מראש כי בתוך שנה אתם רוכשים מקצוע, חוסכים כסף ראשוני, או יוצרים את התשתית הנדרשת כדי לצאת לעצמאות כלכלית. חשוב מאוד שתבינו עובדה משפטית קריטית: בעיני בית המשפט, אין שום משמעות לסיבה שבגללה נשארתם לגור יחד. לא משנה אם זה "למען הילדים" או מכל סיבה אחרת. כל עוד אתם חיים יחד תחת קורת גג אחת ומנהלים משק בית משותף (גם אם באופן חלקי וקר), כל הנכסים, הכספים, הפנסיות והזכויות שתצברו עד ליום הפרידה בפועל – יתחלקו שווה בשווה בין שניכם. השהות שלכם בבית משותף מבלי להגדיר סטטוס משפטי חדש עשויה לעלות לכם בכסף רב מאוד בבוא היום.
בישראל קיים מצב משפטי ייחודי המוכר בקרב עורכי הדין והציבור בשם "מרוץ הסמכויות". כאשר זוג יהודי מחליט להתגרש, קיימות במדינת ישראל שתי ערכאות משפטיות מקבילות להן סמכות חוקית לדון בענייני הגירושין עצמם ובתביעות הכרוכות בהם (כגון חלוקת רכוש, קביעת משמורת זמני שהות ופסיקת מזונות): בית הדין הרבני ובית המשפט לענייני משפחה. שתי הערכאות הללו שונות זו מזו בתכלית, והן פוסקות לעיתים קרובות לפי עקרונות ומערכות דינים שונות לחלוטין.
כאן בדיוק נכנסת לתמונה החשיבות העצומה של היוזמה. הצד שפועל ראשון, פותח את תיק יישוב הסכסוך ומגיש לאחר מכן את התביעות הכרוכות – הוא זה שקובע באיזו ערכאה יתנהל הדיון עבור כל נושא. מכיוון שנשים, כפי שראינו, יוזמות יותר מהלכי פרידה, הן אלו שלרוב יורות את יריית הפתיחה ובוחרות בקפידה את הערכאה המתאימה והמשתלמת ביותר לאינטרסים הכלכליים וההוריים שלהן.
אם אתם כגברים נמצאים בשאננות עמוקה, אתם עשויים למצוא את עצמכם נגררים בעל כורחכם לערכאה שאינה משרתת את טובתכם כלל ועיקר. כך למשל, בית הדין הרבני פוסק במקרים רבים על פי דין תורה וההלכה היהודית. המשמעות המעשית היא שקיימת אבחנה מגדרית ברורה ומובהקת בנושא תשלום מזונות ילדים. על פי ההלכה, גם אם הבעל מרוויח פחות מאישתו באופן משמעותי, וגם אם משמורת הילדים מחולקת באופן שווה לחלוטין בין שני הבתים, עדיין קיימת חובה הלכתית ואבסולוטית על האב לזון את ילדיו, ועצם היותו גבר מחייבת אותו בתשלום בסיסי מדור ומזונות.
לעומת זאת, בית המשפט לענייני משפחה פוסק כיום במקרים רבים ברוח של שוויון בנטל ההורי (במיוחד כאשר מדובר בילדים מעל גיל 6, לפי הלכת בע"מ 919/15). בית המשפט האזרחי מתחשב באופן מדוקדק ביחס ההכנסות המדויק שבין בני הזוג ובזמני השהות שלהם עם הילדים בפועל. גבר פסיבי שאישתו הקדימה אותו, הייתה אסטרטגית ופתחה תיק בבית הדין הרבני לעניין המזונות, עלול להפסיד בעניין זה ולמצוא את עצמו משלם מזונות גבוהים הרבה יותר לאורך שנים ארוכות, פשוט מפני שאיבד את היתרון האסטרטגי היקר מפז במרוץ הסמכויות.
הבדל קריטי ומשמעותי נוסף בין שתי הערכאות, הממחיש שוב עד כמה יקרה עשויה להיות פסיביות בגירושין, נוגע לשאלת משמורת הילדים (או בשמה המעודכן: אחריות הורית). בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות הישראלי קיים סעיף הידוע כ"חזקת הגיל הרך", אשר קובע כי במקרה של היעדר הסכמה בין ההורים, ילדים עד גיל שש יהיו באופן אוטומטי במשמורת אימם, אלא אם כן הוכח בבית המשפט כי הדבר אינו לטובתם המובהקת.
בפועל, המגמה כיום בבתי המשפט לענייני משפחה היא לנטות פעמים רבות להתעלם מחזקה זו או לכל הפחות להעניק לה משקל נמוך, ולפסוק משמורת משותפת (אחריות הורית משותפת) גם בקרב ילדים רכים בשנים (מתחת לגיל 6). מגמה זו נובעת מתוך הבנה מודרנית ופסיכולוגית שנוכחותם המלאה של שני ההורים בחיי הילד היא קריטית להתפתחותו התקינה. מנגד, בית הדין הרבני עדיין נוטה במקרים רבים לאמץ את חזקת הגיל הרך בדווקנות יתרה. יתרה מכך, על פי ההלכה המסורתית (היונקת מהכלל לפיו "הבת אצל אמה לעולם"), בנות עשויות להישאר במשמורת האם גם לאחר גיל שש באופן מוחלט, בעוד הבנים עשויים לעבור לאב.
אם אישה מעוניינת להבטיח את משמורת הילדים הקטנים בידיה באופן מוחלט לאורך שנים קדימה, האינטרס המובהק והברור שלה יהיה לפתוח את תביעת המשמורת בבית הדין הרבני ולא בבית המשפט לענייני משפחה. כגברים, אם לא תשכילו להבין את המפה המשפטית הסבוכה ולקחת את היוזמה בזמן הנכון, אתם עשויים למצוא את עצמכם מנהלים מאבק משמורת מורכב, מתסכל והרבה יותר קשה תחת ערכאה שנוטה סטטיסטית והלכתית לטובת האם.
אלמנט משמעותי וחשוב נוסף המשפיע על ההחלטה האסטרטגית מי ייזום ויפתח את הליך הגירושין הוא מוסד הכתובה. גברים רבים חותמים על הכתובה תחת החופה כשהם שיכורים משמחה, ונוטים לשכוח שמסמך זה אינו רק טקסט רוחני או מסורת יפה, אלא מסמך משפטי וחוזה כלכלי מחייב לכל דבר ועניין. סכום הכתובה שעליו חתם הבעל – שלעיתים עומד על מאות אלפי שקלים ואף יותר – מהווה התחייבות כספית שמרחפת מעל ראשו במקרה של פירוק הנישואין.
זהות היוזם את הליך הגירושין משחקת בסוגיית הכתובה תפקיד דרמטי ומרכזי:
אם האישה היא זו שמגישה את תביעת הגירושין לבית הדין הרבני, נטל ההוכחה מוטל כולו על כתפיה. עליה להוכיח לבית הדין בעדויות ובמוצגים שיש לה "עילת גירושין" מוצדקת על פי ההלכה (כגון מורד, רועה זונות, מעשה כיעור ועוד) כדי להיות זכאית לקבל את דמי כתובתה ותוספת כתובתה.
לעומת זאת, אם הגבר הוא זה שפועל באקטיביות ופותח בהליך הגירושין נגד אשתו, הוא זה שיצטרך להוכיח לבית הדין בעילות מוצקות מדוע עליהם לשלול מאישתו את הכתובה שעליה הוא חתם. לכן, מבחינה טקטית טהורה, כל צד חייב לבחון היטב את צעדיו ואת העדויות שבידיו בטרם יבצע את הצעד הפורמלי הראשון, שכן לצעד זה עלולות להיות השלכות כלכליות של מאות אלפי שקלים.
נניח והגעתם למסקנה, הכואבת אך ההכרחית, שדרכיכם צריכות להיפרד לנצח. מה עושים עכשיו? הטעות הגדולה, הנפוצה והמזיקה ביותר שאתם יכולים לעשות היא לגשת לבן או בת הזוג, בלהט הרגע או תוך כדי מריבה קולנית, ולהכריז: "אני רוצה להתגרש". ברגע שהמילים הללו נאמרות באוויר, השעון מתחיל לתקתק, מנגנוני ההגנה של הצד השני מופעלים באופן מיידי, החשבונות עלולים להתרוקן במפתיע, ומסמכים כלכליים חשובים עלולים "להיעלם" בדרך פלא.
הנה ארבעה צעדי זהב חיוניים שחשוב מאוד לנקוט עוד לפני שמדברים, כפי שממליצה עו"ד דקלה סומך קרם:
התנהלות כלכלית חכמה, נפרדת וזהירה: שימו לב להגנה על נכסים או כספים שהם אינם ברי איזון. לדוגמה, אם קיבלתם במהלך שנות הנישואין ירושה כספית גדולה מקרוב משפחה או מתנה משמעותית, אסור בתכלית האיסור להכניס את הכספים הללו לחשבון הבנק המשותף שלכם ושל בת הזוג. ברגע שהכסף "נצבע" בחשבון המשותף, נטמע בו ומשמש להוצאות התא המשפחתי, הוא מאבד ברוב המקרים את ההגנה המשפטית שלו כרכוש פרטי נפרד ויהיה עליכם לחלוק אותו שווה בשווה בעת חלוקת הרכוש. הפתרון פשוט אך קריטי: פתחו חשבון בנק נפרד על שמכם בלבד והפקידו את הירושה או המתנה רק שם.
הסכם ממון – גם עמוק בתוך חיי הנישואין: אנשים רבים חיים בתפיסה שגויה שעל הסכם ממון חותמים רק לפני החתונה. זוהי טעות גדולה. אם אתם מחליטים להישאר יחד לעת עתה (למשל משיקולי גידול הילדים, אילוצים כלכליים וכדומה), אך המערכת הזוגית רעועה, אין שום דבר קיצוני או פסול בחתימה על הסכם ממון (או הסכם חיים משותפים) תוך כדי הנישואין. ההסכם יכול לקבוע סטטוס-קוו של הפרדה רכושית: "שלי-שלי, שלך-שלך" מנקודת זמן מסוימת והלאה. הסכם זה יאפשר לכם להמשיך לחיות יחד בשקט נפשי וביציבות מסוימת, ללא הפחד המשתק שהצד השני ישתלט על נכסיכם או ייצר חובות שייפלו עליכם.
ידע זה כוח - איסוף מודיעין פיננסי מדוקדק: לפני שאתם אומרים חצי מילה על רצונכם לעזוב, התחילו באיסוף שיטתי, שקט ומאורגן של כל המסמכים הכלכליים והנכסיים של המשפחה. צלמו תדפיסי בנק משנים אחרונות, דוחות פנסיה, קרנות השתלמות, תלושי שכר מפורטים שלכם ושל בני הזוג, ומידע על נכסים דיגיטליים, ארנקים וירטואליים או עסקים פרטיים. ברגע שתודיעו רשמית על הגירושין, הצד השני עלול להסתיר מידע, לשנות סיסמאות ולחסום את הגישה אליו. הדרך לקבל את המסמכים הללו בדיעבד תהיה כרוכה בבקשות לגילוי מסמכים, צווים משפטיים מורכבים, והרבה מאוד כסף וזמן יקר.
בניית אסטרטגיה משפטית טרם הפעולה בשטח: הצעד המכריע, החשוב והמשמעותי ביותר הוא לא לפעול בחלל הריק ולבד. פנו בהקדם האפשרי לעורך דין מומחה בדיני משפחה וקבלו ייעוץ משפטי ואסטרטגי מקיף המותאם למצבכם הייחודי. עליכם לדעת בדיוק היכן אתם עומדים, מהן החוזקות המשפטיות שלכם בתיק ומהן החולשות המרכזיות, ולאיזו ערכאה הכי נכון וכדאי עבורכם לפנות (מרוץ הסמכויות עליו דיברנו בהרחבה קודם לכן). רק לאחר שגיבשתם תוכנית פעולה ברורה, יסודית ואסטרטגית יחד עם איש מקצוע – זה הזמן הנכון לשבת עם בן או בת הזוג ולשתף אותם בהחלטה הסופית.
הליכי גירושין הם ללא ספק אחד המשברים הקשים, המטלטלים והכואבים ביותר שאדם ממוצע יעבור בחייו הבוגרים. התהליך מציף באבחה אחת רגשות עזים של כעס, אכזבה עמוקה, פחד קיומי מן הלא נודע ועצב רב על התא המשפחתי שהתפרק. עם זאת, החוק הראשון בהישרדות בגירושין הוא: אסור לתת לרגשות הללו לנהל אתכם מבחינה מעשית ואופרטיבית.
בין אם אתם גברים השוקלים אם הגיע הזמן לקום, לצאת מהפסיביות ולעשות מעשה, ובין אם אתן נשים הבוחנות את צעדיכן הראשונים אל עבר יציאה לדרך חדשה – ההבנה שחייבים לפעול מתוך תכנון אסטרטגי מוקדם, שכל ישר וידע משפטי מבוסס, היא ההבנה שתכריע לחלוטין את עתידכם הכלכלי ואת שלוות הנפש והביטחון של הילדים שלכם בשנים הבאות. אל תהיו שאננים, אל תעצמו עיניים ואל תתנו לחיים לעבור על פניכם בזמן שאתם ממתינים בפסיביות שהצד השני יפעל במקומכם או נגדכם. תיקחו אחריות מלאה על החיים שלכם.
למידע נוסף, תכנון מוקדם, ייעוץ אסטרטגי וליווי משפטי מקיף וחסר פשרות בכל שלבי הליכי הגירושין, אתם מוזמנים לבקר באתר האינטרנט של עורכת הדין דקלה סומך קרם, ולעשות עוד היום את הצעד הראשון, החכם והשקול ביותר לקראת עתיד בטוח וברור יותר.
השאר פרטים ונחבר אותך לעו"ד מתאים מהתחום. ללא עלות ייעוץ ראשוני.
